ולמה זה כמעט אף פעם לא מה שאתם חושבים שזה.
יש רגע ביום ראשון בערב שבו הגוף יודע לפני הראש.
אתם לא מסתכלים בשום רשימה. אתם שוטפים כלים, או נוסעים הביתה אחרי היום האחרון, ופתאום משהו מתהדק. הכתפיים עולות קצת. הנשימה נעשית גבוהה יותר. ובבטן יושב משקל קטן שאתם כבר מכירים, כי הוא מגיע בערך באותה שעה בכל שבוע.
ואם תעצרו ותשאלו מה בדיוק לוחץ שם, תגלו שזה לא ארבעים דברים. זה שלושה. אותם שלושה. מהשבוע שעבר, ומזה שלפניו.
אצל מטפלת אלה יכולים להיות שתי פניות חדשות שמחכות למענה, מטופל שביקש להזיז שעה, וקבלה שצריך להוציא. אצל מוזיקאי: המקום שלא סגר תאריך, הפולואפ על ההופעה מהחודש שעבר, ותיקייה של הקלטות שאף אחד לא סידר. אצל מאמן זה כמעט תמיד הפוסט.
והמסקנה שכמעט כולם מסיקים ממנה זהה: אני לא מספיק ממושמע. אני רוצה להציע קריאה אחרת, ולא מתוך אופטימיות. אני חיה את זה בעצמי, ומה שהזיז אצלי את השלוש האלה לא היה משמעת.
"לצלם משהו לרשתות" הוא לא דבר שאפשר לעשות. זו קטגוריה. כך גם "לסדר את הכספים", "לחדש קשר עם מקומות", "לענות לאנשים שפנו".
כדי שפעולה תתחיל בכלל, צריכים להיות שלושה דברים כתובים: מתי, איפה, ומה בדיוק יהיה קיים בעולם כשהיא תסתיים. בלי שלושת אלה אין נקודת התחלה, ומה שאין לו נקודת התחלה נדחה. לא בגלל עצלות, אלא כי אין רגע מסוים שבו הוא מתחיל, ולכן כל רגע מתאים באותה מידה, כלומר אף רגע.
זה גם ההסבר לכך שהחרטה של יום ראשון בערב לא עוזרת. ההבטחה שאתם נותנים לעצמכם מנוסחת בדיוק באותה רמת ערפול של המשימה עצמה. "השבוע אני כן מטפלת בזה" היא לא הגדרה. היא אותה קטגוריה, רק עם יותר אשמה.
למנגנון הזה יש שם במחקר הפסיכולוגי: כוונת ביצוע. לא "אני רוצה לעשות את זה", אלא משפט אחד בצורת אם ואז, שנכתב מראש. אם ביום שלישי בעשר אני מסיימת סשן, אז אני יושבת עשרים דקות וכותבת את שלוש התשובות שמחכות.
פיטר גולוויצר ופשל שירן פרסמו ב-2006 מטא אנליזה של 94 מבחנים בלתי תלויים, ומצאו שהמעבר מכוונה כללית למשפט אם ואז נתן אפקט בגודל בינוני עד גדול על השלמת המטרה. מה שהשתנה שם אינו הרצון של המשתתפים. מה שהשתנה הוא שנקבע מראש מה בדיוק מפעיל את הפעולה, כך שההתחלה כבר לא הייתה תלויה בהחלטה נוספת ברגע עצמו.
על המקור והמגבלות שלו: Gollwitzer & Sheeran, Implementation Intentions and Goal Achievement, Advances in Experimental Social Psychology, 2006, 94 מבחנים בלתי תלויים, גודל אפקט d=.65. התקציר המלא. המגבלות: רוב המבחנים בדקו התנהגות בודדת ומוגדרת בטווח קצר, כמו הגעה לבדיקה או לאימון, ולא ניהול עסק של אדם אחד לאורך חודשים. מטא אנליזות מהתקופה ההיא נוטות להערכת יתר בגלל הטיית פרסום, ומטא אנליזה מאוחרת יותר על גרסה מורחבת של אותה שיטה מצאה אפקט קטן עד בינוני בלבד וציינה את ההטיה הזאת במפורש (Frontiers in Psychology, 2021). כלומר הכיוון מבוסס היטב, הגודל המדויק פחות, וההעברה למקרה שלכם היא קריאה שלי ולא ממצא.
ההבחנה הזאת שווה יותר מכל טכניקה, כי היא קובעת לאיזה כיוון בכלל ללכת. שני הצדדים אמיתיים, ולכל אחד מהם מתאימה תגובה אחרת לגמרי.
סימנים שזו בעיית הגדרה: אתם מסוגלים לקרוא למשימה במילה אחת, ואם מישהו ישאל אתכם מה בדיוק חסר בה, תצטרכו רגע לחשוב. היא נדחית בזמן שדברים קשים ממנה כן קורים אצלכם באותו שבוע. ולפחות פעם אחת מישהו נתן לכם צעד קטן וקונקרטי, ועשיתם אותו מיד. אם זה אתם, ההמרה שלמטה תזיז את זה בערב אחד.
סימנים שזו לא בעיית הגדרה: המשימה כבר מוגדרת עד הסוף, קטנה, ולוקחת עשרים דקות, ואתם עדיין לא נוגעים בה. או שכשאתם חושבים עליה עולה לא שעמום אלא כיווץ, משהו קרוב לחשש. אם זה אתם, הגדרה טובה יותר רק תוסיף שכבה של אשמה, כי עכשיו גם אין לכם תירוץ. שם השאלה היא לא איך, אלא האם: האם המשימה הזאת שלכם, ומה יקרה אם היא תיעשה.
אני ניסיתי לפתור בעיית הגדרה בכלים של מוטיבציה במשך שנים, והסקתי מהכישלון החוזר משהו על עצמי. זה היה הדבר הלא נכון להסיק.
המרה אחת, עשרים דקות, לעשות השבוע
בחרו את המשימה שנדחית הכי הרבה זמן. לא הכי חשובה, הכי נדחית. פתחו דף ריק וכתבו בכתב יד.
מתי לעצור: אם עשיתם את ההמרה פעמיים והמשימה עדיין לא קרתה, אל תמירו שוב. זה כבר לא הגדרה. זו שאלה על המשימה עצמה, והיא שווה עשרים דקות אחרות לגמרי.
אני עושה את זה על משימת הצילום שלי, שהיא הנדחית הכרונית שלי. "לצלם משהו לרשתות" הפכה אצלי ל: טייק אחד בטלפון, אנכי, שלושה משפטים כתובים מראש, עשרים שניות, אחרי שיעור התנועה של יום שני כשאני ממילא לבושה. מאז זה קורה. לא בזכות משמעת, בזכות זה שאין מה להחליט.
מה שנדחה כל שבוע כמעט אף פעם לא מחכה לכוח רצון.
הוא מחכה להגדרה.
כאן נמצא החלק שלקח לי הכי הרבה זמן להבין. ההמרה עצמה לא קשה. מה שקשה הוא לעשות אותה כל שבוע מחדש, בערב ראשון, אחרי יום של עבודה רגשית או פיזית, בדיוק כשאין לכם את זה.
אצלי את הכתיבה השבועית הזאת עושה מערכת בינה מלאכותית שבניתי לעצמי, ואני קוראת לה המנג'ר. יש לה קובץ הוראות בעברית פשוטה שמסביר מי אני, מה העסק, ומה אסור לה לעשות בלי לשאול אותי, והיא מכינה לי בכל שבוע משימה אחת מומרת, כזאת שאפשר להתחיל. שני חוקים מחזיקים את זה: שום דבר לא יוצא החוצה לאף אדם בלי אישור שלי, וכל מה שהיא כן עושה לבד הוא הפיך ורשום.
אבל שימו לב לסדר, כי הוא לא אינטואיטיבי. קודם ההמרה על דף, ואחר כך, אם היא עבדה, שוקלים מי יעשה אותה בשבילכם. מי שמתחיל מהכלי מקבל מערכת מרשימה שמייצרת רשימות מעורפלות מהר יותר. את המערכת שאני מריצה בפועל, ואת מה שהייתי משאירה אנושי בכוונה, כתבתי בעמוד מערכות בינה מלאכותית לעסק ולחיים.
שלושה דברים, כי בלעדיהם זה נשמע כמו הבטחה ואני לא רוצה למכור לכם הבטחה.
הגדרה טובה לא מרפאה שחיקה. אם אתם עייפים באופן עמוק, הפיכת המשימות לברורות תעשה אתכם יעילים יותר בתוך אותו קושי, וזה לא מה שאתם צריכים. סדר גם לא מייצר רצון: משימה שאתם לא רוצים תישאר לא רצויה גם כשהיא מנוסחת מצוין, וזה מידע ולא כישלון. ודבר אחרון, שלוש המשימות שלכם לא ייעלמו כולן השבוע. אחת מהן תזוז. זה נשמע מעט, ואחרי חודש זה ההבדל בין עסק שנראה עסוק לבין עסק שזז.
יש דחיינות שנובעת ממשמעת, והיא נראית אחרת: היא מפוזרת על הרבה דברים ומשתנה משבוע לשבוע. כשאותן שלוש משימות בדיוק נדחות שוב ושוב בזמן שכל השאר קורה, זה לרוב סימן להגדרה חסרה ולא לאופי. אנשים ממושמעים מאוד נתקעים בדיוק באותן שלוש.
לא. ההמרה שבמאמר עובדת על דף נייר, בלי שום כלי. מה שבינה מלאכותית מוסיפה הוא שמישהו יכתוב לכם את ההגדרה הזאת מחדש כל שבוע, גם כשאין לכם כוח לעשות את זה בעצמכם. זו הרחבה, לא תנאי.
אחרי שתי הגדרות טובות שלא הזיזו כלום, ההנחה מתהפכת. הבעיה כבר לא איך אלא האם: יש כאן משימה שאתם לא רוצים, או שהיא באמת של מישהו אחר, או שהיא מחוברת למשהו שכואב לגעת בו. את השאלה הזאת לא פותרים בהגדרה טובה יותר.
אחת. שלוש המרות בשבוע אחד הן עוד גרסה של אותה משימה מעורפלת, רק בתחפושת של סדר. בוחרים את הנדחית ביותר, לא את החשובה ביותר, ומחכים שהיא תרוץ שבועיים לפני שמוסיפים שנייה.
או לקבוע שיחת היכרות של 30 דקות, בלי לחץ.
להמשיך לקרוא: מערכות בינה מלאכותית לעסק ולחיים · ליווי מערכות ופרודוקטיביות ליזמים · כל המאמרים