מה קורה אצל הטיפוס הנמנע בזוגיות ברגע שהוא מתרחק, ומה עוזר לשניכם.
הוא אומר "הכל בסדר". הקול שקט, הפנים רגועות, והוא כבר בחצי הדרך לחדר השני.
ואת מרגישה את זה בבטן לפני שהראש מבין מה קרה. משהו נסגר. החזה מתכווץ, הנשימה עולה גבוה, והיד כבר מחפשת את הטלפון כדי לכתוב עוד הודעה אחת.
אם את זו שנשארת בסלון, את מכירה את הרגע הזה טוב מדי. ואם אתה זה שהולך לחדר השני, אתה מכיר אותו מהצד שאף אחד לא שואל עליו: הלסת הקפוצה, הצורך הפתאומי לסדר משהו, ההקלה המבולבלת כשהדלת נסגרת.
המאמר הזה לשניכם. ואגב, "הוא" ו"היא" כאן הם רק דוגמה. הצד הנמנע יכול להיות כל אחד מכם, בכל מגדר ובכל מבנה קשר.
בתאוריית ההיקשרות (שנקראת גם תיאוריית ההתקשרות) היקשרות נמנעת היא לא תכונת אופי ולא אבחנה. היא אסטרטגיה. מי שגדל במקום שבו התקרבות עלתה יותר משהחזירה, למד בגוף להנמיך את הווליום של הצורך: להסתדר לבד, לא לבקש, לא להיות תלוי באף אחד. כתבתי על ארבעת הדפוסים ועל המעגל בין חרד לנמנע במאמר על דפוסי היקשרות בזוגיות. כאן אני רוצה להתעכב רק על הצד הנמנע.
כמה סימנים, כדי שתוכלו לאתר את עצמכם או את מי שלידכם:
אחרי קרבה גדולה מגיע צורך במרחק. סוף שבוע מושלם ביחד, ויום שני מרגיש פתאום צפוף. בריב צריך לצאת מהחדר לפני שאפשר לחשוב. לא כעונש, אלא כי בפנים כבר אין אוויר. קל לעזור, קשה לבקש. ו"אני בסדר" נאמר בדיוק ברגעים שבהם הגוף אומר משהו אחר.
רוב האנשים לא טהורים באף דפוס, ואותו אדם יכול להיות נמנע יותר בזוגיות אחת ופחות בשנייה. הסימנים האלה הם מפה, לא תווית.
הנה הדבר שהכי חשוב לי שתיקחו מכאן. מבחוץ, הצד הנמנע נראה כמו מי שפחות אכפת לו. המחקר מראה תמונה אחרת.
במחקר של רויסמן, צאי וצ'יאנג מ-2004 חוקרים ראיינו 60 צעירים על הילדות שלהם ועל הקשר עם מי שגידל אותם, ובו זמנית מדדו את התגובות הפיזיולוגיות שלהם. אצל מי שהשתמשו באסטרטגיה הנמנעת (במחקר על מבוגרים קוראים לה "מבטלת") המוליכות החשמלית של העור עלתה במהלך הראיון, סימן לעוררות של מערכת העצבים, בזמן שהדיבור שלהם נשמע רגוע ומרוחק. החוקרים מפרשים את זה כדיכוי רגשי: הרגש שם, והמערכת עובדת קשה כדי שלא יצא החוצה. ממצא דומה דווח כבר ב-1992 אצל דוזייר וקובק.
על המקור והמגבלות שלו: 60 סטודנטים מאוניברסיטה אחת בארצות הברית, ראיון במעבדה על זיכרונות ילדות ולא ריב אמיתי עם בן או בת זוג. מוליכות העור היא מדד עקיף לעוררות, וה"דיכוי" הוא הפרשנות של החוקרים ולא דבר שנמדד ישירות. כלומר זה רמז חזק, לא הוכחה למה שקורה בכל נסיגה בסלון. Roisman, Tsai & Chiang (2004), Developmental Psychology (באנגלית).
ואם זה נכון גם אצלכם, אז ההליכה לחדר השני היא לא "לא אכפת לי". היא הרבה רגש, שהגוף למד לטפל בו בדרך היחידה שעבדה לו פעם: לנתק את התקע.
המרחק הוא לא היעדר רגש.
לפעמים זה רגש שלא מצא דרך אחרת לצאת.
אם את זו שנשארת: הדחף הטבעי הוא להתקרב חזק יותר, עוד הודעה, עוד שאלה. אצל הצד הנמנע זה בדיוק מה שמגביר את הצורך לברוח. מה שעוזר יותר הוא פנייה אחת, קצרה וספציפית ("אני מרגישה שהתרחקנו, אני כאן כשתהיה מוכן"), ואחריה לחזור לגוף שלך ולא לטלפון. הסימן שאת כבר בתוך הרדיפה: את בודקת אם הוא קרא, ומנסחת הודעה שלישית.
אבל לתת מרחב זה לא לוותר על עצמך. אם הנסיגה נמשכת ימים, באה עם בוז או משמשת כעונש, זה כבר לא דפוס נמנע שצריך סבלנות. זה משהו שצריך שיחה, ואולי עזרה מבחוץ.
אם אתה זה שמתרחק: הצורך במרחב לגיטימי לגמרי, ואין בו שום דבר שצריך לתקן. מה ששובר אמון הוא לא היציאה, אלא היציאה בלי זמן חזרה. מבחינת מי שנשאר, שקט בלי סוף נשמע כמו פסק דין. הסימנים שאתה בהשבתה ולא באמת "בסדר": לסת קפוצה, ביקורת פתאומית על דברים קטנים אצלה אחרי רגע קרוב, ובריחה לעבודה או למסך.
כלי לשניכם: יציאה עם כרטיס חזרה
לסגור את זה בשעה רגועה, לא באמצע ריב. המטרה היא שהמרחב יפסיק להפחיד את מי שנשאר, ויפסיק להרגיש כמו בריחה למי שיוצא.
מתי לעצור: אם ההפסקות הופכות לשתיקה של ימים, או שמישהו מכם מרגיש פחד ולא רק עלבון, הכלי הזה לא מספיק. זה הרגע לעזרה מבחוץ.
הסימן שכדאי: כששניכם כבר מבינים את המעגל, ובכל זאת כל ניסיון לדבר עליו נגמר באותה דלת סגורה. להבין דפוס ולעצור אותו ברגע אמת הן שתי מיומנויות שונות, ונוכחות שלישית בחדר עוזרת לתפוס אותו חי, בגוף, כשהוא קורה.
אני עובדת עם זוגות בזום מכל מקום בעולם, ופנים אל פנים באזור ליסבון וסינטרה, וגם עם אנשים לבד, כי אפשר להתחיל לשנות מחול גם מצד אחד. יש לי הכשרה בטיפול זוגי, והעבודה שלי סומטית וממוקדת. פרטים בעמוד אימון זוגי.
מסתכלים על מה שקורה אחרי קרבה ובזמן קונפליקט. צורך במרחק אחרי תקופה קרובה, יציאה מהחדר בריב, קושי לבקש עזרה ו"אני בסדר" ברגעים טעונים מצביעים על אסטרטגיה נמנעת. זו מפה ולא אבחנה, ואי אפשר לדעת בוודאות ממאמר.
כן. חוקרים מדברים על היקשרות בטוחה נרכשת: דפוס מוקדם יכול להשתנות דרך זוגיות, טיפול או ליווי שנותנים לגוף שוב ושוב חוויה שקרבה לא עולה יותר ממה שהיא מחזירה. זה איטי יותר מתובנה, וזה קורה.
מי שנמנע מתרחק אחרי קרבה וחוזר, ולרוב משקיע בקשר בדרכים שקטות. חוסר עניין לא חוזר ולא משקיע. אם אין חזרה לאורך זמן, הדפוס כבר פחות חשוב מהשאלה מה את צריכה.
מכרטיס החזרה. לא לוותר על הצורך במרחב, רק להוסיף לו שעה. ומשם, לשים לב בגוף לרגע שלפני היציאה: מה עולה שם, ומה היה קורה אם היית נשארת עוד דקה אחת.
או לקבוע שיחת היכרות של 30 דקות, בלי לחץ.
להמשיך לקרוא: אחד מכם מתקרב, השני צריך מרחב · למה אתם רבים על אותו דבר כבר שנתיים · השעה שאחרי הריב · כל המאמרים